~ תהיו עצמכם ~

יש הרבה דברים שניתן ללמוד מצפייה בילדים.
אחד מהם זה שילדים הם אותנטיים, הם מראים תמיד מה הם מרגישים ואיך הם חווים את העולם.

הם לא מסתירים את הדברים שהם מתקשים בהם, את התסכול כשהם לא משיגים את מה שהם רוצים, והם לא מפחדים או מתביישים לבקש עזרה. אם הם רוצים משהו, אם קשה להם או הם מפחדים ממשהו הם יספרו, בצפייה שמישהו יוכל לעזור להם.

אז למה אנחנו המבוגרים לא כאלו ואיזה מחירים זה גובה מאתנו?

לדעתי, הסיבה המרכזית לכך שילדים לא מרגישים צורך לעטות מסכות ולהסתיר את מה שמתחולל בתוכם, היא שבשלבים המוקדמים של החיים שלהם אף אחד לא שופט אותם או מבקר אותם, לא על הרצונות שלהם ולא על ההישגים שלהם בארגז החול.

עם זאת, כשאנחנו מתבגרים ומתקרבים לגיל בית ספר, אנחנו מתחילים להימדד בסרגלים ובציונים. ההשוואתיות מתחילה להיכנס לחיינו. אנחנו מתחילים להבין שכמעט כל צעד שאנחנו עושים מישהו מתבונן, מעריך ושופט אותו.

עכשיו בינינו,
להיות תחת בקרה ומדידה תמידית זה לא ממש מצב נעים ונקי ממתחים. לכן, אחד הכלים שאנחנו מתחילים להשתמש בו (במודע או שלא במודע) הוא לעטות מסכות. כלומר אנחנו מתחילים להציג לאחרים תמונה שונה ממי שאנחנו באמת, וזאת במטרה שיעריכו אותנו יותר טוב ממה שאנחנו מעריכים את עצמנו באמת או לחלופין שיחשבו שהכל בסדר, שאנחנו עומדים ב”קריטריונים הנדרשים” ויעזבו אותנו בשקט.

ולמה זה בעצם?
אחד הצרכים הבסיסיים של כל אדם זה אהבה ושייכות. אנחנו רוצים שיאהבו אותנו, שירצו אותנו, שנרגיש שייכים, וכאשר אנחנו מרגישים ששופטים ומדרגים אותנו זה נותן לנו בדיוק את התחושה ההפוכה. לכן אנחנו מתחילים לעטות את אותן מסכות, ומנסים להראות לאחרים שאנחנו רוצים בקרבתם או רוצים להרגיש שייכים אליהם את מה שאנחנו סבורים שהם רוצים לראות אצלנו. זה יכול להיות בבית, בבית הספר, במקום העבודה, בקבוצת החברים, בזוגיות, בכל מקום.

למשל,
אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו צריכים להראות יותר חכמים ואז כל הזמן נהיה עסוקים בהאם מה שאנחנו אומרים זה “חכם מספיק”, אנחנו גם יכולים לא להביע את הרצונות שלנו אם נחשוב שזה יתקבל בשיפוטיות מהצד השני ואז בעצם נבטל את עצמנו, אנחנו גם יכולים לצחוק באילוץ מבדיחות שלא באמת מצחיקות אותנו רק כדי להיות חלק ממה שקורה ואז נמנע מעצמנו הנאה אמיתית, אנחנו גם יכולים לתמוך בדעות שאנחנו לא באמת מאמינים בהן וכתוצאה מכך לחוות קונפליקטים פנימיים. אני יכול להמשיך עם הדוגמאות אבל אני חושב שדיי הבנתם את העניין 😉

הבעיה עם אותן מסכות שהן סוג של שקר, הרי תפקידן הוא להראות אותנו לא כפי שאנחנו באמת. וטבעו של שקר, שצריך לתחזק אותו ולשמר אותו על מנת שלא יתגלה, ולצורך כך אנחנו נדרשים להשקיע מאמץ זמן ואנרגיה. כאשר אנחנו מתחזקים מסכות, אנחנו פועלים לא בהלימה עם מי שאנחנו באמת, זה מעמיס עלינו, מייצר אצלנו מתח, ומונע מאיתנו לחוות רגעי אושר.

עכשיו מה עוד, למסכות בקשרים ארוכי טווח יש נטייה להתרחק יותר ויותר ממי שאנחנו באמת, מכיוון שאנחנו ממשיכים להתפתח ולגדול והמסכה נשארת מה שאנחנו חושבים שהצד השני רוצה לראות. וכדי לתחזק מסכה שעכשיו היא יותר רחוקה ממי שאנחנו באמת, אנחנו נדרש להשקיע יותר מאמץ זמן ואנרגיה כדי לשמר אותה. היא הופכת לעול גדול יותר בחיינו.

התוצאה היא שככל שהשנים עוברות אנחנו משקיעים יותר מידי זמן ואנרגיה בדבר הזה שנקרא המסכות שלנו, ופחות מידי בהשגת מטרותינו, חלומותינו ואושרנו.

אז מה הפתרון?

אותנטיות – זה שם המשחק!

תהיו מי שאתם ואל תפחדו להראות גם את הצדדים שאתם חושבים שהם הצדדים הפחות טובים שלכם. שחררו את אותן מסכות ותרגישו הקלה מיידית. אתם מפחדים שאנשים יגלו שלא הייתם אותנטיים איתם עד כה? שלא כולם יאהבו אתכם? זה בסדר, כאנשים עם צבע, אישיות, דעות ואג’נדות, אנחנו צריכים לקבל את זה שלא כולם יאהבו אותנו וזה בסדר. אבל ברגע שנשתחרר מהמסכות ונהיה מי שאנחנו באמת, יבואו גם אלו שיאהבו אותנו כפי שאנחנו: אנשים לא מושלמים שחיים בעולם הזה ורוצים לגדול, להתפתח ולהיות מאושרים. ואתם יודעים מה? הם יאהבו אותנו יותר, מכיוון שאנחנו אותנטיים איתם ובלי משחקים.

שלכם, אריק.