~ החיים הם ריצת מרתון ~
לא יודע מה אתכם אבל כשאני הייתי צעיר יותר, הייתי חי את חיי ב”ריצות קצרות”.
מה הכוונה?
כשהייתי רוצה משהו, הייתי עוזב הכל, מתפקס רק עליו, משקיע את כל האנרגיה והזמן שלי רק בו עד שהייתי משיג אותו, ואז אחרי שהייתי משיג אותו (או שלא) הייתי פשוט הולך לנוח. כמה לנוח? כמה שצריך, שעה, שעתיים, יום, יומיים…
והאמת, כשכן הייתי מצליח להשיג את מה שרציתי זה היה מאוד מספק. תחושה של ניצחון. הידיעה שאם אני רק רוצה משהו, אני פשוט עוזב הכל, עושה את כל המאמצים להשיג את המטרה שלי, ובסוף יש סיכוי טוב שאשיג את מה שאני רוצה, היא אכן ידיעה מספקת!
אז מה הבעיה אתם שואלים? מה בעצם אני רוצה להגיד פה?
מה שאני בא ואומר שההתנהלות הזו שבה אני עוזב הכל, משקיע את כל הזמן והאנרגיה שלי בדבר אחד, ואז בסוף הדרך פשוט מתנתק לי מהחיים והולך לנוח לי לכמה זמן שצריך כדי לאגור כוחות מחודשים (זוכרים את זה שפעם היינו ישנים את כל השישי שבת?), היא התנהלות שכבר לא מתאימה לחיים הבוגרים, היא מתאימה לשלבים מאוד מסויימים בחיים שלנו, בערך מהיום שנולדנו ועד שנות העשרים המוקדמות שלנו.
ולמה זה בעצם?
שתי סיבות עיקריות שאני יכול לשים עליהן את האצבע:
- הראשונה היא שבשלב מסויים בחיים שלנו, המטרות שלנו נהיות גדולות יותר, מורכבות יותר ומאתגרות יותר. מטרות שבשביל להשיג אותן כבר לא מספיק להחליט ולהתאמץ ממש ממש חזק לפרקי זמן קצרים. אלא צריך לתכנן אותן היטב, לרכוש ידע וכישורים מתאימים כדי להגשים אותן, לכתוב תכנית פעולה להשגתן, להבין בדרך איפה אנחנו מצליחים ואיפה אנחנו צריכים להשתפר, וזה חברים לוקח זמן, ולפעמים הרבה זמן.
- הסיבה השנייה היא שבערך באותו השלב בחיים שהמטרות שלנו נהיות גדולות ומורכבות יותר, גם החיים שלנו מתחילים להיות מורכבים יותר. זה השלב שבו אנחנו מתחילים להחזיק ביותר מכובע אחד בעולם הזה. אנחנו כבר לא רק ילדים של מישהו, אלא אנחנו גם בני זוג, הורים, עובדים, מנהלים, ועוד ועוד. מה שאומר שכל פעם שאנחנו רוצים להשיג מטרות כלשהן, אנחנו כבר לא יכולים פשוט לעזוב את הכל, ללכת להשיג אותן, ואז לנוח כמה שצריך. כבר אין לנו את הפריבילגיה הזו.
אז מה קורה בחיינו הבוגרים?
אם כתוצאה מכך שהמטרות שלנו מורכבות יותר, יידרש לנו יותר זמן לעשות את מה שנדרש כדי להשיג אותן, ובנוסף החתירה להשגתן תוך כדי עשייה של דברים אחרים מאריכה לנו את הזמן עוד יותר, אז איך אנחנו עושים זאת לאורך זמן מבלי לקרוס ולהתייאש באמצע?
זאת הסיבה שהטיפ שלי אליכם הוא ההבנה שהחיים הם ריצת מרתון.
בעולם הריצה, כאשר אנחנו רצים ריצות קצרות, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להשקיע המון מאמץ לזמן קצר כדי להשיג את התוצאות הטובות ביותר בידיעה שממש עוד זמן קצר תהיה לנו האפשרות לעצור ולנוח מנוחה מוחלטת. עם זאת, כאשר אנחנו רצים ריצות מרתון, הגישה היא שאנחנו מתכננים את הריצה בידיעה שאין מקום לעצירות. אם אנחנו מרגישים עומס תוך כדי הריצה וצריכים לנוח ולהוריד דופק אנחנו עושים זאת תוך כדי ריצה, פשוט מאטים מעט את הקצב, מורידים דופק, ומתאוששים להמשך הריצה.
החיים הבוגרים שלנו נראים יותר כמו ריצת מרתון מאשר ריצת ספרינט.
ברוב המוחלט של המקרים כדי להצליח להשיג את המטרות הגדולות שלנו ולאורך זמן, יהיה לנו יותר נכון להתנהל עם ההבנה שאין לנו באמת את האפשרות כל פעם שאנחנו רוצים משהו, לעזוב את הכל, להשקיע מאמצים מופרזים, ואם נרגיש עומס גדול ושהגזמנו אז פשוט נעצור את החיים ונלך לנוח לכמה זמן שצריך מבלי להתחשב במה שקורה מסביבנו.
במקום זאת נתכנן מראש את העשייה בקצב המתאים לנו ולאורח החיים שלנו, ואם נרגיש בשלב מסויים שהגזמנו מעט עם העומס ונתחיל להרגיש את עייפות החומר, אז לא נעצור, פשוט נאט טיפה את קצב החיים ו”ננוח תוך כדי תנועה”.